<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ברכות</h1>
<h2>דף קה.</h2>
ואמצעיים רשות, כגון בין תבשיל לתבשיל, כגון בין דגים לבשר או בהפך רשות הם. אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, לפי שרוח רעה שורה עליהן. ואמרי לה אין נטלין על גבי קרקע ואיכא בנייהו קינסא, עצים. לתנא קמא לא סגי על גבי עצים אלא אם יפלו על כלי, וללשנא בתרא אינו קפיד כי אם על קרקע אבל גבי עצים מותר. אבל בין תבשיל לגבינה חובה, תבשיל שנתבשל בקדרה של בשר, אבל לא היה בזה התבשיל שום ממשות של בשר, לפיכך סגי ליה בהדחה וקנוח הפה כדאמרינן בחולין [דף קה, ב], שאם היה בו בשר שמא נשאר בו קצת ממנו ונשאר לו בשניו, והבשר שבין השנים איקרי בשר, דכתוב, הבשר עודנו בין שניהם. ואסור לאכול גבינה עד זמן סעודה אחרת, דמשם ואילך חשבינן ליה מעוכל אעפ"י שיש לו בין השנים. במקומן כולי עלמא לא פליגי דשרי, דהשתא כל גופו טובל בהן, ידיו לא כל שכן דהא לא בעי מים חיים, שלא יהיו מלוחין ולא פושרין אלא לזב בלבד, אבל לנדה וזבה וכל שאר טמאים לא. דהא תניא [זבים פ"ג מ"א] חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים, מה שאין כן בזבה. ומשנת ראש מסכת כלים [פ"א מ"ה], תנן, עשר טומאות פורשות מן האדם, מחוסר כפורים אסור בקודש ומותר בתרומה. ומעשר חזר להיות טבול יום, אסור בקדש ובתרומה ומותר במעשר. חזר להיות בעל קרי, אסור בשלשתן. חזר להיות בועל נדה, מטמא משכב ומושב וצריכה ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן. ראה שלש חייב בקרבן, מדקתני בזב טעון מים ולא תני בבועל נדה מכלל דבועל נדה לא צריכא מים חיים, ולא מצורע נמי. ולא הוצרך למתני טבילה בכל הטמאות הנזכרות אלא בזב, ללמדנו שהוא לבדו טעון מים חיים, בין זכר בין נקיבה. למשקל מיניה במנא כולי עלמא לא פליגי דאסור, אע"ג דבחמי האור לא שרי ר' יוחנן משום דחמימות שאינו בא לא על ידי מקרה כאלו הן צונן נחשבין, שאם יצטננו לא יהיו מוכרים שמעולם נתחממו. אבל חמי טבריא לעולם יהיה להם ריח גפרית אעפ"י שיצטננו. אין נטילת ידים לחולין, דהא אין שני עושה שלישי בחולין. כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים, דהא אמרינן [ידים פ"ג מ"ב] כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה. וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, היכא דשניהם סופרים. הכא נמי כיון דליכא זימון בפירות מצוה שיברך כל אחד ואחד לעצמו. וש"מ אין זימון לפירות, דאי יש זימון בודאי היו נותנין לו, כדי שיצטרף עמהן לברכת הזימון. קדוש ידים במקדש עד הפרק, הוא הפרק השני שבאמצע האצבעות, דכיון שנטילת ידים לחולין משום סרך של תרומה הוא די אם נטלה כמו שנוגע במאכל, דהיינו ראשי האצבעות. לתרומה עד הפרק, הוא הפרשה שלישית, והוא היד. קדוש ידים ורגלים, מן הכיור. עד הפרק, העליון מקום חבור היד והזרוע. עד לפרק בין לחולין בין לתרומה, כלומר דאפילו לחולין צריכה כל היד, דהיינו סוף האצבעות. אריתא דדלאי, שדרך הגנן כשדולה המים שופכן בראש השוקת ומשם בא לראש האחר, והשוקת נקובה ויורד ממנה לאמה העשויה בקרקע ומשם נכנס לערוגות הירקות. והרוחץ באותה האמה אינו מועיל לו, דלא אתו מכח גברא, שכבר פסק כח הגנן הדולה. אבל אי מקרב לגבי דולא, סמוך למקום ששופך הדלי דאתי מכח גברא, שכבר פסק כח הגנן הדולה, אבל אי מקרב לגבי דולה סמוך למקום שישפך הדלי, דאתי מכח גברא אשיעורא לא קפדינן, שאעפ"י שלא היה בכלי זה ששופך על ידיו חצי רביעית טהורות הידים. דתנן מי רביעיות וכו', והא לשני הרוחץ האחרון לא מצא בו רביעיות ואפילו הכי טהור. ולא היא, דלא דמי, דשאני התם דקאתי משירי טהרה, שמתחלה היה בו רביעית, אבל בכלי שמעולם לא היה בו רביעית שלם אין נוטלין ממנו לידים. מגופת החבית שתקנה, שחקקה ומקבלת רביעית כלי הוא. וכן חמת וכפישה שהם של עור, ודרכן להיות לקבלה. אבל שק וקופה, אינן נעשין לקבלת משקין אעפ"י שתקנו שמחזיקין רביעית, אינן נחשבין כלי. מהו למיכל במפה, אם לא רחץ ידיו מי גזרינן דילמא אתי למיגע בפת ממש. התירו במפה לאוכלי תרומה, דכהנים זריזים הם. לאוכלי טהרות, וישראלים הם. צריך נטילת ידים, אותו האוכל, שמא יגע באוכל, ותקנתא דתקינו רבנן ליטול ידים, על האוכל גזרו ולא על המאכיל, לפי שאינו נחשב אלא נגיעה ובנגיעת חולין לא גזרו רבנן. אל יתן פרוסה לשמש, לפי שהוא חשוד בכך שלא יטול מחמת רוב טרדתו לשמש בני הסעודה ויעבור על לפני עור לא תתן מכשול. ושמש מברך על כל כוס וכוס, לפי שהוא נמלך שכשנותנים לו לשתות פעם אחת סבור הוא שלא יתנו לו עוד. והוא דאיכא אדם חשוב, ומפחד בעל הבית שלא יחסר לו היין ונותנו בצמצום לשמשין, אבל ליכא אדם חשוב מספיק הוא מן היין לשמשיו כל צרכיו. ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, לפי שמצוי הלחם בכל מקום. ועוד שאין אדם יכול לחיות בלא שביעתו, מה שאין כן ביין דאפשר למשתי מים. שמא יארע דבר קלקלה, שיפול מידו הכוס על השלחן ותתקלקל הסעודה, לפי שיתיאש ממה שבידו מרוב טרדתו ותאבתו ליקח הפרוסה. מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, כדי שיהיו המים משופעין לצד זרועותיו. שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, כדתנן במסכת ידים [פ"ב, מ"ג], שצריכה לשפוך מים על ידיו ב' פעמים, לפי שהראשונים מטהרים את הידים מלכלוך שבהם והשנים מטהרים את המים הטופחין על ידיו שנטמאו בתחלה מחמת הידים. ותנן [שם] הידים מטהרות עד הפרק, כלומר עד הפרק הוא שמועילין בו השנים לטהר הראשונים, אבל מהפרק ולמעלה לא יועילו לטהרם. על כן צריך להגביה את ידיו, שאם ישפילם כלפי קרקע שמא יצאו הראשונים חוץ לפרק ונטמאו ואלו השנים גם הם מטמאים אם יצאו חוץ לפרק. לפיכך צריך שיהיה זריז שלא ישליכם אלא מן הפרק ולמטה כלפי פרקי אצבעותיו. טמאו את הידים, לפיכך יגביהם וינגבם תחלה אצבעותיו עד הפרק, ואחר כך ינגב מה שחוץ לפרק ויזהר שלא יגע בו. ויש מי שכותב בזה הלשון ותנן הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק, כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהם להיות שניות ופוסלות את התרומה. ומטהרות בנטילה עד הפרק, שעד הפרק צריכה נטילה. נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו הראשונים היד טמאה, שהרי נטמאה תחלה מחמת היד והשניים לא טהרו את היוצאים, הילכך צריכה שישפיל ידיו למטה, כדי שתרד הזוהמה למטה ולא על זרועותיו. אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת, כלומר, אותה ששפשף נצוצות שנפלו על רגליו ונכנס, אבל לאחרת אין צריכה ליטול לפי ששימר אותה שמירה מעולה. אבל כשיצא לשוח עם חברו ונתעכב שם הרבה הסיח דעתו ולא שימר אותה כלל ונוטל שתי ידיו. לא יטול מבחוץ, שמא יחשדו אותו שלא נטל ידיו. אלא נוטל ידיו לפניהם, ולא די לו בזה כי שמא אחד מן החבורה עסק באכילה ולא ראה חזרתו וראה יציאתו וכשיתן אל לבו יחשדנו לפיכך צריך כשרוחץ יחזיר פניו לאורחין ולא לאחוריו שמא לא יראו. דאנינא אדעתיה, ולא יחשדוהו בזה, שלכל אדם יש לו איסטניסות לאכול בלא נטילת ידים.
